העניין לומר "יחי אדוננו" לפני "מודה אני"

22.11.2006 | 5180 | | (0)
הרב טוביה דורון

שמעתי לראשונה את העניין לומר "יחי אדוננו" לפני "מודה אני", מהרה"ח זמרוני שי' ציק בבת ים באחת מהתוועדויות שמח"ת לפני כמה שנים. וזאת מכיוון שחייבים לחיות עם משיח, וא"א שהדבר הראשון שבבוקר לא יהיה קשור למשיח, ולכן. הוא אמר שהוא שמע זאת מהרה"ח אפרים שי' קמינקר (עפולה), ולפני שהחל לומר זאת שאל את הרב אשכנזי - שאמר לו שאפשר. קיבלתי זאת על עצמי בשמחה, אעפ"י שנשארתי בצ"ע. כמה שבועות לאחר מכן שלמדתי שוב את דבר מלכות פ' תולדות - התיישב אצלי ששם הרבי מה"מ שיל"ו מדבר על כך באופן כמעט גלוי. ועדיין זה נשאר אצלי בגדר דבר פנימי שא"א לפרסמו ברבים, שהרי זה לכאורה חידוש גדול ולא כפי המוזכר בש"ע.

השנה יצא שבהשגח"פ למדנו על ה"מודה אני", בהלכה, והעירו שזה כלל לא נמצא בשו"ע של מרן רבי יוסף קארו. ואכן, "מודה אני" מופיע רק בנו"כ מאוחרים כ - 200 שנה לשו"ע. ואז גם שמתי לב ללשון המיוחדת שאדמו"ר הזקן מביא את ה"מודה אני", ולכן:

הצעה עפ"י "דבר מלכות" תולדות תשנ"ב: לומר בקומו משנתו: יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד - לפני "מודה אני"

א. התפתחות ה"מודה אני"

"כל ימי חייך להביא לימות המשיח" - הרבי מה"מ שיל"ו מבהיר בזה שעבודתו של יהודי כל היום כולו צריכה להיות חדורה בענין זה. דומה שאין רגע יותר חשוב ביום כמו רגע היקיצה מהשינה, בבוקר, מיד בקומו משנתו. המחשבה הראשונה מתוך ערנות, והדיבור הראשון - אלו משפיעים על המשך היום כולו. ומה עוד שהגלות נמשלה לשינה, והיקיצה - לגאולה, "קומי אורי כי בא אורך"; "למה תישן ה'"; וכד', ואם כן היקיצה מהשינה של יהודי היא יציאה מהגלות בזעיר אנפין, ומובן שההלכה מייחסת חשיבות רבה לרגע זה.

למרות זאת, מרן רבי יוסף קארו בעל ה"בית יוסף" ובעל השו"ע לא הביא להלכה שום נוסח שיש לאומרו מיד בקימה משנתו - והוא אינו מזכיר את ה"מודה אני" כלל ועיקר.

ספר הלכה הראשון שידוע שמביא את הנוסח "מודה אני לפניך" וכו', מיוחס לר' משה בן מכיר, בעל "סדר היום". ר' משה בן מכיר, דור אחד אחרי ה"בית יוסף", התגורר בגליל בישוב מעין זיתים ליד צפת. (ויש אומרים ליד טבריה). חיבורו נדפס בשנת ה'-שנ"ט, כלומר לפני כארבע מאות שנה, שלושים וארבע שנים לאחר השו"ע.

השו"ע שהתפרסם באירופה עם הגהות הרמ"א עדיין לא מזכיר דבר וחצי דבר מעניין המילים הראשונות שיש לאמרן בבוקר. הראשון שמזכיר זאת בשמו הוא ה"עטרת זקנים" (עט"ז) על השו"ע. הנ"ל נפטר בכ' תמוז ה'תמ"ט ? וזמן חיבורו העט"ז כפי הנראה כמאה שנה אחרי השו"ע שנכתב (בשנת ה'ש"ל). למרות זאת, הגאון אדמו"ר מ"ה דוד הלוי זצלל"ה אב"ד דק"ק לבוב בעל ה"טורי זהב", בשנת ה'-תנ"ב, והגאון מוהר"ר אברהם אבלי זצ"ל מק"ק קאליש בעל ה"מגן אברהם" בשנת ה'-תצ"ב, נושאי הכלים המאוחרים כמאה ושמונים שנה להשו"ע לא הזכירו זאת כלל, וזאת למרות שהמגן-אברהם ראה את "סדר היום" לר' משה בן מכיר, שהרי הוא מביא בשמו מספר הלכות, אבל לגבי ה"מודה אני" - אינו מזכיר דבר. הגאון מוהר"ר יהודה אשכנזי זצ"ל מק"ק טיקטין, בעל ה"באר היטב" גם הוא מנושאי הכלים המאוחרים שנדפסו על השו"ע מביא זאת גם הוא ה'-תק"ב, - בשם "סדר היום", וכך מתפרסם ה"מודה אני" כנראה לראשונה כהלכה לרבים.

בסידורים שלנו הדבר מופיע כפשוט שכך יש לומר בקימה מהשינה, למרות שאדה"ז מביא זאת בשו"ע שלו בלשון "טוב להרגיל עצמו לומר בקומו משנתו" כלומר שאין בזה חיוב כמו ברכות השחר, ואפילו לא מנהג מחייב כמו פסוקי דזמרה בתפילת שחרית וכו', אלא רק "טוב להרגיל עצמו לומר מיד כשניעור משנתו", "טוב לומר" וכו'.

וי"ל שבזה דווקא נעוצה חשיבותו הגדולה של ה"מודה אני", כמו שמוסבר בחסידות לגבי "תפילת ערבית רשות" - שמכיוון שתפילת ערבית היא עניין כ"כ גבוה שאינו שווה לכל נפש, לכן ירד בצורה של "רשות" - מכיוון שהוא עניין רוחני גבוה ולא שייך לכל אחד לעשותו כו'. וכפי שמוסבר ככל שהדורות יורדים יותר, מתגלה אור עליון יותר, ולכן גבי תפילת ערבית "קיבלו על עצמם כחובה", - זה נהיה שווה לכל נפש. דוגמה נוספת: תורת הסוד שהיתה מותרת ללימוד רק ליחידים ורק בהסתר - ובדורות האחרונים "מצווה לגלות זאת החכמה" - דברי האריז"ל; ועוד יותר מאוחר: הגלות תורת החסידות שחובה לכ"א ללמוד אותה, וללא לימוד זה יש חסרון ביראת שמים. דומה לכך ענינו של ה"מודה אני" - התגלה מאוחר, ונכתב בשו"ע בלשון מחייבת פחות - דווקא מכיוון שענינו גבוה מאד.

ב. יחסו המיוחד של הרבי מה"מ ל"מודה אני" בקומו משנתו

לרבי מה"מ שיל"ו יש יחס מיוחד ל"מודה אני", ובהזדמנויות רבות מספור התייחס לנושא זה של התחלת היום בהתוועדויות השונות. בשנת תשל"ב הוציא הרבי לאור את "קונטרס ענינה של תורת החסידות" בו מתחיל הרבי את ההסבר "ביאור מהותה של תורת החסידות יובהר ע"י ביאור תוכנו הפנימי של משיח. כי "משכרה (של מצווה) נדע מהותה", ומכיוון אשר ע"י [הפצת מעינות] החסידות "אתי מר דא מלכא משיחא", הרי מענינו של משיח - שכרה, נדע את מהותה". הרבי "מנתח" לדוגמה עניין אחד בתורה - את ה"מודה אני", ומסביר איך הוא נלמד בארבעת החלקים של התורה: פשט רמז דרוש סוד, שהם כנגד ארבעת העולמות: עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, ומראה איך ה"מודה אני" של תורת החסידות מאיר את כל ארבעת החלקים הנ"ל באור חדש.

ג. עצמות ומהות - זה עניינו של משיח

ב"דבר מלכות" פ' תולדות תשנ"ב שוב מציג הרבי את ה"מודה אני" באור חדש, והפעם הרבי מתמקד על מציאות היהודי בקומו משנתו עוד לפני ה"מודה"; כהקדמה לעניין, מסביר הרבי מה"מ ש"עצמות ומהות" מופשט מכל גדר ותואר וכו' (סעיף ה:)

"תכלית הידיעה שלא נדעך", שמגיע למסקנא שלא שייך שום ידיעה והשגה במהותו ית'; .. כוונתו היא להקב"ה בעצמו שאינו בגדר דרגא ותואר ומעלה - עצמות ומהות, ועד שאינו קורא להקב"ה בשם "עצמות" ומהות" (שהרי אינו מבין את הפירוש ד"עצמות" והפירוש ד"מהות"), אלא "השם" (סתם), שאינו בגדר ותואר ומעלה."

והרבי מה"מ שיל"ו מבהיר לפחות שלוש פעמים בשיחה באופן הכי ברור ש"עצמות ומהות" שמושלל מכל גדר ותואר ושם וכו', זהו עניין מלך המשיח:

1. עצמות ומהות הבורא שמושלל מכל תואר וגדר וכו', הוא אמיתית העניין דביאת המשיח: (בסעיף י'):

"ענינו בעבודת כאו"א מישראל - שגם לפני שפועל בעצמו התגלות בחי' היחידה, .. ישנה עצם מציאותו, עצם הנשמה ו"ידיעה" זו (רק - שניעור משנתו) פועלת ומביאה לכל עניני העבודה בפועל ממש כפי שחדורים בהתגלות דעצם הנשמה, וזהו אמיתת העניין דביאת המשיח, שהעצם דישראל הוא בפועל ממש"

הרבי מבהיר באמת שהכוונה לדרגא שמעל כל גדר וכו':

"יש להוסיף ולתקן שעיקר הכוונה היא (לא רק לבחי' היחידה שהיא א' מחמשה שמות שנקראו לעצם הנשמה אלא) להתגלות עצם הנשמה ממש, שזהו אמיתת ענינו של משיח (הן ניצוץ משיח שבכאו"א מישראל, והן ועאכו"כ משיח הכללי), העצם דישראל שלמעלה מבחי' היחידה".

2. עצמות ומהות הבורא שמושלל מכל תואר וגדר וכו' הוא אויר של משיח:

(סעיף יא): "העניין ד"כל ימי חייך להביא לימות המשיח" מתבטא בכך שתיכף שניעור עצם הנשמה (שמתגלה רק מציאותו של העצם) מרגיש בנשימת האויר ענינו של משיח -אויר של משיח, ובלשון חז"ל "רוחו של מלך המשיח ויש לומר ש"אויר (רוח) של משיח" הוא למעלה גם מ"אורו של משיח", כי, אור של משיח מורה על ההתגלות דמשיח ע"י פעולותיו (כמו ילחם מלחמת ה'" עד ש"נצח", וכיו"ב), משא"כ אויר של משיח מורה על העצם (חיות) דמשיח, כלומר, התגלות מציאותו (מציאות שקיימת גם לפנ"ז למלכות) בתור מלך המשיח, ולאחרי התגלות מציאותו (אויר שבאין ערוך מאורו של משיח), מתחילה ההתגלות לעיני כל ע"י פעולותיו (אור של משיח).

3. עצמות ומהות הבורא שמושלל מכל תואר וגדר כו' הוא החיות דמשיח, ונמצא אצל כאו"א מישראל: (סעיף יב): "צריך כאו"א מישראל להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהדגשת העניין ד"כל ימי חייך להביא לימות המשיח", עי"ז שכל מציאותו, תיכף כשניעור משנתו, חדורה בהחיות דמשיח (שזוהי עצם מציאותו של כאו"א מישראל, משיח שבו) שמביאה לימות המשיח"

ד. עצמות ומהות לפני אמירת "מודה אני"

כהמשך, מסביר הרבי שכל יהודי שמתעורר משנתו בבוקר, לפני שאומר "מודה אני" - נמצאת אצלו באופן של "מצוי" נקודת היהדות, עצמות ומהות ממש:

(בסעיף ח'): אמירת מודה אני לפניך" היא תנועה של ביטול והודאה, (במחשבה בדיבור וגם במעשה, כיון ש"עקימת שפתיו הוי מעשה"), שהיא יציאה ממציאותו.

וקודם לזה ולמעלה מזה - התגלות מציאותו כמו שהיא לעצמה לפני שמתחילה איזה תנועה של יציאה ממציאותו ברגע שניעור משנתו, שאין כאן שום דבר זולת התגלות (חידוש ולידת) מציאותו (לאחרי ההעלם בשעת השינה), אשר, להיותו מציאות אחת עם עצמות ומהות "ישראל וקוב"ה כולא חד", ניעור (מתגלה) עצמות ומהות שבו.

וכבר נתבאר שעצמות ומהות - זה מלך המשיח.

ה. הכרזת "יחי אדוננו" וגו' זהו התגלות מציאותו דמלך המשיח

וממילא מובן לפי מה שהוסבר, שכדי להביא לגילוי והתגלות בפועל ממש של "עצמות ומהות" - שזה משיח, צריך להוציא את זה לגילוי בבוקר לפני ה"מודה אני":

כדי להביא לגילוי כה נעלה, אומר הרבי שצריך לעשות בפועל דברים פשוטים מאד כגון נתינת צדקה ומצוות מעשיות כיו"ב. - וי"ל שזה כפי שמופיע בחסידות לגבי השאלה מדוע זכו בזכות מצות פסח ומילה לכל הגילויים הנעלים של קרי"ס ומ"ת - גילוי עצומ"ה, ומוסבר מכיוון שאת הפעולות הפשוטות האלו עשו בקבלת עול רק בגלל שהן ציווי העצמות, ולכן זכו עי"ז לשכר - גילוי העצמות, וכמו כן מוסבר בפרק לו-ל"ז בתניא שתכלית העבודה בתומ"צ ואתכפיא של זמן הגלות הוא הגילויים של ימות המשיח והשכר שעיקרו בעוה"ב.

כפשוט, מובן שהרבי אינו יכול לומר על עצמו "אני משיח", "אנא אמלוך" וכיו"ב, כי זהו התפקיד של בני ישראל, "מצות מינוי מלך". מפני הביטול העצום של ספירת המלכות. אבל לגבינו, הרבי מרמז בלשון ברורה מאד:(סעיף יב)

"וכמרומז גם בסיום וחותם ההפטרה דשבוע שעבר ובהתחלת פרשת השבוע: ההפטרה דשבוע שעבר מסתיימת בהכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם" - נצחיות מלכות דוד שנמשכה במלכות שלמה, ששלימותה ע"י מלך המשיח שהוא "מבית דוד ומזרע שלמה" - שתוכנה של הכרזה זו היא התגלות מציאותו דמלך המשיח".

כלומר השלמות לא נמצאת בהכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם", כי זו לא השלימות דמלכות דוד. השלימות נמצאת דוקא בהכרזה שלנו על מלך המשיח: "ששלימותה ע"י מלך המשיח": "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" - נצחיות מלכות דוד ושלמה, מלכות השם - ע"י מלך המשיח, "ותוכנה של הכרזה זו: התגלות מציאותו דמלך המשיח". "מציאותו" - הכוונה ל"מצוי" - עצמות ומהות שמושלל מכל גדר ותואר וכו'.

כלומר עצם הנשמה שבכאו"א, זהו ניצוץ מבחי' יחידה הכללית, ניצוץ משיח, וגילויו בא לידי ביטוי בצורה פשוטה מאד, ע"י ... אמירת "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" - וגם (ובעיקר, לפי שיחה זו (לפני "מודה אני", "שעי"ז נעשה התגלות וביאת משיח צדקנו ועד כפשוטו ממש, נשמה בגוף "מלך מבית דוד כו'".

והדיוק שדווקא על ידי זה נעשה התגלות וביאת המשיח מופיע מיד בתחילת השיחה (בסעיף ב'): "ויש לומר שבראש חודש מתגלה בכאו"א מישראל ניצוץ משיח שבו, בחי' היחידה, שהיא הניצוץ מבחי' היחידה הכללית, נשמתו של משיח וגילוי זה פועל חידוש בכל מציאותו ובכל ענייניו עד שנעשים חדורים בבחינת היחידה, והעיקר, שעי"ז נעשה התגלות וביאת משיח צדקנו ועד כפשוטו ממש, נשמה בגוף "מלך מבית דוד כו"

ו. ביאור עפ"י "ענינה של תורת החסידות"

ואדרבה, לפי ביאור הרבי מה"מ על "מודה אני" ב"ענינה של תורת החסידות": "ענינו של מודה אני ע"פ חלק הסוד שבתורה: "מלך חי וקיים" הוא בחי' המלכות כמו שהיא מיוחדת עם בחי' היסוד [כי "מלך" מורה לספירת המלכות, ו"חי וקיים" - לספירת היסוד]. וזהו "מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי", שהחזרת הנשמה באה מבחי' המלכות כמו שהיא מיוחדת עם היסוד" והרי ענינו של הרבי מה"מ שיל"ו הוא ספירת המלכות, והרבי הריי"צ - ספירת היסוד!

ובשיחה זו: תולדות תשנ"ב, מבהיר הרבי מה"מ שיל"ו עניין חדש: משיח זה (לא רק מלך המשיח שענינו מלכות שהיא דרגה, אלא בעיקר) עצמות ומהות - שמעל ומעבר לכל גדר ודרגה, וא"כ, אין ערך כלל בין העצמות לעניין התאחדות ספירת היסוד עם המלכות (מלך חי וקיים), שזה עניין דרגות בלבד, ושוב יוצא: לפני "מודה אני לפניך מלך חי וקיים" - נמצא ובלשונו הק' "מצוי": "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד".

ז. אפשר עפ"י הלכה

דיוק לשון הזהב של רבנו הזקן בשו"ע שלו: "טוב להרגיל עצמו לומר מיד כשניעור משנתו" (מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך), "טוב לומר" וכו', יִתּוּר המילים הפחות-מחייבות-לכאורה: "טוב להרגיל עצמו לומר", ו"טוב לומר" המיוחדת להלכה זו מעידות כאמור (סעיף א), דווקא על מקורו הגבוה שאינו שווה לכל נפש, לכן אפילו בשו"ע ירד בצורה קרובה ל"רשות" - ובדומה למה שמוסבר בחסידות לגבי "תפילת ערבית רשות" - דוקא מכיוון שעניינה כ"כ גבוה, לכן אינה שווה לכל נפש, וזה "רשות" וכן הוא בענין "מודה אני" שהתגלה לרבים דווקא בדורות האחרונים כי ענינו כ"כ גבוה, אבל אחרי שנכתב בשו"ע הוא כן שווה לכל נפש, ויחד עם זה אין בש"ע שלילה שאסור לומר משהו לפני ה"מודה אני";

וכעת אחר שנתגלה ע"י הרבי בעצמו וברצונו, ונתפרסם גלוי וידוע לכל העמים (בעיקר י' שבט תשנ"ב) גילוי עוד יותר גבוה: עצמות ומהות "יחי אדוננו" - גילוי זה כבר נהיה שווה לכל נפש; ולפי הפלאת הרבי מה"מ את עניין זה שנמצא - "מצוי" - אצל כל יהודי שמתעורר משנתו, וגם "שעי"ז נעשה התגלות וביאת משיח צדקנו ועד כפשוטו ממש, נשמה בגוף "מלך מבית דוד כו'" הנה ההכרזה "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" - לפני אמירת "מודה אני" - "שתוכנה של הכרזה זו היא התגלות מציאותו דמלך המשיח".

כרגיל בכגון דא, יבואו מערערים (שממילא קשה להם עם ה"יחי אדוננו") ויטענו טענה מצד ה"קדושה" - איך אפשר לומר "יחי" בידיים טמאות כו', וכבר הקדים אותם הרבי מה"מ בהסבירו (לוח היום יום י"א שבט) שאת ה"מודה אני" של יהודי אי אפשר לטמא, ק"ו ל"יחי אדוננו".

ח. עוד ראיה שגילוי עצמות ומהות זה לומר "יחי אדוננו" וגו'

כידוע: כל מה שרבי אומר לגבי קודמיו, "ע"י פסק בעל המאמר את הדין על עצמו שהוא הרעיא מהימנא בגילוי של כל אנשי הדור", בזה הוא גילה זאת על עצמו (קונטרס פורים קטן תשנ"ב, הסכמות בני הגאון המחבר לתניא, ועוד). ממילא גם מה שהרבי אומר בקונטרס "שלח נא ביד תשלח" על הרבי הריי"צ "השליח היחיד שבדורנו והמשיח היחיד שבדורנו" , בזה הוא גילה על עצמו שהוא - זה.

אם כן מובן, כאשר הרבי מה"מ שיל"ו מדבר על גילוי משיח, גילוי ניצוץ של משיח אצל כאו"א וכו' בכו"כ שיחות, מובן שהגילוי הוא: להצביע על בשר ודם ולומר זה הוא מלך המשיח, "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד". מכיוון שמשיח זה "עצמות ומהות", ולגלות אותו - "לחשוף אותו" - זה גילוי עצמות ומהות, ובזה כאו"א מגלה גם את ניצוץ משיח שבו. לכן דוקא צריך לומר, לגלות, לחשוף ולהוציא לאור את האמת על הרבי: זה האיש, וכמו שהרבי דייק פעמים רבות ב"דבר מלכות", כולל בלשון הנבואה (שופטים תשנ"א) "הנה זה משיח בא" - מראה באצבעו ואומר "זה" - הרבי שליט"א מליובאוויטש.

קצת קשה להתרגל לרעיון הפשטני הזה - בגלל הסיבוך שלנו - אבל עצמות ומהות זה דבר פשוט לגמרי - תכלית הפשיטות - וזה (ענינו של) משיח (כנ"ל בארוכה), וגילוי עצמות ומהות - זה לומר עליו דוקא שזה הוא. וי"ל שלכן הרבי מה"מ גילה זאת על הרבי הריי"צ, לעומת הרבי הריי"צ שלא גילה זאת על אביו אעפ"י ששניהם - בדורם - היו ראויים - כי זהו דור השביעי שכבר "הגיע זמן גאולתכם".

לסיכום:

המקושרים הזריזים שביננו תפסו את העניין בשנת תשנ"ב, מיד שהודפס ב"דבר מלכות, והחלו לומר בבוקר "יחי אדוננו" לפני "מודה אני". ומי ששאל רב מורה הוראה מפורסם - (באופן פרטי) - האם אפשר לנהוג כך - קיבלו תשובה שאפשר. ובמיוחד "שעי"ז נעשה התגלות וביאת משיח צדקנו ועד כפשוטו ממש, נשמה בגוף "מלך מבית דוד כו'" (סעיף ב) ודייקא: על ידי גילוי זה, ודווקא בקימה מהשינה שהיא משל ליקיצה מהגלות, "די העכסטע צייט" בו אנו נמצאים כעת, ובמיוחד "שעי"ז נעשה התגלות וביאת משיח צדקנו ועד כפשוטו ממש, נשמה בגוף "מלך מבית דוד כו'" (סעיף ב) ודייקא: על ידי גילוי זה, ודווקא בקימה מהשינה שהיא משל ליקיצה מהגלות, "די העכסטע צייט" בו אנו נמצאים כעת.

סוף דבר: לפני ששלחתי זאת לפרסום, התייעצתי עם הר"ר לוי"צ גינזבורג ועם הרב ישראל הלפרין, שניהם אמרו שהם לא רואים בזה שום פסול, אבל הם לא לוקחים אחריות כו', ולמרות שלא פורסם באף מקום, העניין הולך ומתפשט.

‏יום חמישי י"ג שבט תשס"ג. אחרי שעברו עוד כמה שנים מאז שהעניין התפרסם ונלמד, וכיום זה דבר פשוט בעיקר בין התמימים המקושרים לאילנא דחיי - כ"ק אדמו"ר שליט"א המלך המשיח, שכך נוהגים, והולך ומתפשט ואור.

Заметили ошибку в тексте? Выделите текст мышью и нажмите Ctrl+Enter (by orphus)
Поддержите сайт www.moshiach.ru
Последние статьи в подразделе Moshiach & Geula:
Система Orphus